חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי קיים “ייחוד עילה” בכל הנוגע לאירועים הנופלים לגדר החוק. משמעות הדבר הינה כי כל אירוע אשר נכלל בגדר הגדרת המונח “תאונת דרכים ” על פי החוק, מחייב את הנפגע להגיש תביעתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ואין באפשרותו להגיש את התביעה נגד גורם אחר על פי פקודת הנזיקין.
נמחיש עקרון זה על ידי הדוגמא הבאה: נניח שאדם נוסע ברכב ומגיע ליעדו. נהג הרכב עוצר את הרכב, הנוסע פותח את דלת הרכב, מוציא רגל מהרכב אך אינו מבחין כי קיים במקום בור ביוב פתוח. תוך כדי יציאתו מהרכב ובטרם סגר את דלת הרכב, נופל הנוסע לתוך בור הביוב.
אין ספק כי בור ביוב פתוח מהווה על פניו רשלנות של הרשות המקומית / העיריה ואילו נפל הנפגע לבור תוך כדי הליכה ברחוב, הייתה לו עילת תביעה ברורה נגד העיריה בגין רשלנותה בתחזוקת הדרך בשטח שיפוטה. אלא שבדוגמא שלנו, הנפילה לבור הינה בגדר “תאונת דרכים” ועילת התביעה היחידה של הנוסע הנפגע הינה כנגד חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב בו נסע, ואשר תוך כדי הירידה ממנו ארעה התאונה.
הסיבה לתוצאה זו הינה כי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל”ה – 1975, מאורע אשר נגרם עקב שימוש ברכב מנועי הינו בגדר תאונת דרכים.
כל עוד לא השלים הנוסע את יציאתו מהרכב ולא סגר את דלת הרכב, פגיעתו תיחשב תאונת דרכים. לעומת זאת, אם הנפילה לבור הייתה מתרחשת לאחר שהנוסע היה משלים את ירידתו מהרכב וסוגר את דלת הרכב, ניתן היה לראותו כמי שסיים את השימוש ברכב ואז אין לו עילת תביעה כנגד מבטחת הרכב אלא נגד הרשות המקומית בלבד.
אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה כגון נפילה לבור ביוב פתוח כמתואר לעיל, הפיצוי אשר היה מקבל הנפגע אילו הגיש תביעתו נגד הרשות המקומית היה גבוה יותר מהפיצוי אשר יקבל בתביעתו נגד מבטחת הרכב על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הסיבה לכך הינה כי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קבועה תקרת פיצוי בראש הנזק של “כאב וסבל”, אשר אינה מאפשרת לבית המשפט לפסוק סכום גבוה מהקבוע בחוק בראש נזק זה.
גם בראש הנזק של הפסדי השתכרות קיימת בחוק הפיצויים המגבלה של “שילוש השכר הממוצע במשק” אשר אינה קיימת בפקודת הנזיקין.
ברם, כאמור, לנפגע תאונות דרכים אין זכות בחירה, וכאשר המקרה על פי נסיבותיו נכלל בגדר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התובע מחוייב להגיש תביעתו על פי חוק זה, על כל המגבלות והתקרות הקבועות בחוק זה.